פסק-דין בתיק עפ"א 1642-01-13

1.         ביום 30.1.12 חתם יושב ראש הוועדה המחוזית לתו"ב מחוז דרום (להלן "הועדה") על צווי הריסה מנהליים ביחס לשלושה מבני בלוקים שהמערערים היו אותה שעה בשלבי בנייתם, ללא היתר בנייה ובאזור שייעודו חקלאות. ביום 13.2.12 פנו שלושת המערערים בבקשות לבית משפט השלום בבאר שבע לעיכוב ביצוע צווי ההריסה המנהליים. בדיון מיום 29.2.12 ביקשו המערערים דחייה בדיון על מנת להיוועץ בעורך דין ולקבל ייעוץ משפטי והדיון נדחה בשל כך ליום 7.3.12. ביום 7.3.12 הופיע בבית משפט השלום עוה"ד גדי אלפסי ועמו שניים מהמערערים והודיע כי התמנה על ידם לייצג אותם באותם ההליכים.

            באותו הדיון לא חלקו המערערים ובא-כוחם על כך שמדובר בשלושה מבנים שמצויים עדיין במצב של שלדי מבנה, מחוץ לתחום ישוב ועל קרקע שייעודה חקלאי. גם לא חלקו על כך שכבר הוצאו בעבר צווי הריסה מנהליים לשלושת המבנים שלא בוצעו. (צילומי המבנים, נכון לאותה עת, צורפו לתגובת המשיבה בבית משפט השלום).  

            עו"ד אלפסי ב"כ המערערים הסכים באותו הדיון כי יוצא מידית צו הפסקה שיפוטי להמשך ביצוע העבודות ולהפסקת שימוש בשלושת המבנים בהתאם לסעיף 239 לחוק התו"ב המערער 1 נכח גם הוא באותו הדיון ואישר בעצמו דברי בא-כוחו וכך הצהירו לפרוטוקול גם אחיו של המערער. בתום אותה הישיבה ניתנה החלטה ובה נדחה המשך הדיון ל- 23.5.12 על מנת לתת למערערים פסק זמן נוסף "...להשלים התייעצותם ולאפשר לבא-כוחם לנסות ולשכנע את המשיבה בדבר תנאים להארכת הצו". כמו כן, הוצא בגדרה של אותה ההחלטה צו לפי סעיף 239 לחוק האוסר על המערערים לבצע "כל פעולה שהיא ביחס למבנים... ולעשות שימוש במבנים אלה".

            בישיבה הנוספת מיום 23.5.12 הופיע ב"כ המערערים עו"ד אלפסי ועמו שלושת המערערים. המערערים וב"כ המשיבה הודיעו לביהמ"ש כי הגיעו להסכמה ולפיה צווי ההריסה המנהליים יישארו בתוקפם, תינתן שהות למערערים עצמם להרוס את שלושת המבנים עד ליום 31.8.12 ואם לא יעשו כן "המשיבה תהיה רשאית לבצע את שלושת הצווים בתוך 90 יום שתחילתם ביום 1.9.12", דהיינו עד ליום 1.12.12. הסכמה זו הוצהרה לפרוטוקול על ידי ב"כ המערערים עו"ד אלפסי, והמערערים עצמם באופן אישי הצהירו בפני בית המשפט, כרשום בפרוטוקול, את הסכמתם לדברי בא-כוחם. בתום הדיון ניתנה החלטת בית המשפט (כב' השופט א. ברסלר - גונן) ובה ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים הנ"ל.

            המערערים לא ביצעו בעצמם את הריסת המבנים עד ליום 31.8.12.

ביום 27.11.12, דהיינו ארבעה ימים לפני תום תקופת 90 הימים שנקבעה למשיבה לבצע את ההריסה, הגיש ב"כ המשיבה לבית משפט השלום "בקשה דחופה ומוסכמת להארכת מועד לביצוע צווי ההריסה המנהליים". בבקשה צוין כי הבקשה מוגשת בהסכמת ב"כ המערערים עו"ד אלפסי. פורט באותה בקשה כי ביצוע הצווים על ידי המשיבה מחייב סיוע של משטרת ישראל, כי עקב המצב הביטחוני ששרר באזור הדרום במהלך חודש נובמבר לא יכולה המשטרה להקצות משאבים לסיוע בביצוע ההריסות במהלך המועד שנקבע וכי ב"כ המערערים עו"ד אלפסי מסכים לבקשה זו. המשיבה ביקשה כאמור הארכת המועד לביצוע צווי ההריסה על ידה ב- 90 ימים נוספים מעבר למועד שנקבע בהחלטה מיום 23.5.12, דהיינו עד ליום 1.3.13.

            ביום 28.11.12 ניתנה החלטת בית משפט השלום (כב' השופט י. עטר) ולפיה "נוכח הסכמת הצדדים מוארך מועד ביצוע הצווים ב- 90 ימים נוספים כמבוקש".

2.         בערעור זה שבפני, שבו מיוצגים המערערים על ידי עו"ד ארז ביטון, טוענים המערערים כנגד הארכת מועד הביצוע הנ"ל. לטענתם, בא-כוחם הקודם עו"ד אלפסי נתן הסכמתו לאותה הבקשה שלא בידיעתם. ב"כ המערערים עו"ד ביטון מוסיף וטוען כי הבקשה הוגשה בניגוד להוראות תקנה 2 (א)(2) לתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) תש"ע - 2010 (להלן "התקנות"). לטענתו, הבקשה הוגשה מבלי שצורף לה "הטופס שבתוספת השנייה" ומועד הגשתה היה שלושה ימים לפני פקיעת המועד המקורי וזאת בניגוד להוראות תקנה 2 (א)(2) הנ"ל, לפיה בקשה להארכת מועד לביצוע צו תוגש "עד שבעה ימים לפני מועד ביצוע הצו".

            ערעור זה הוגש ביום 1.1.13, הדיון בו נקבע ליום 3.1.13 והצדדים טענו טענותיהם בפירוט.

            ב"כ המערערים שב על טענתו, כי ההסכמה לבקשת הארכת המועד ניתנה על ידי עורך דינם הקודם של המערערים שלא בידיעתם, היא הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנות ומבלי שצורף לה הטופס שלפי התוספת השנייה.

            ב"כ המשיבה עו"ד כפרי טוען בתגובתו שבכתב ובטיעוניו על פה, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בהסכמת עורך הדין אלפסי. יתרה מזו, עו"ד אלפסי הודיע לו על הסכמתו לאחר שהודיע את הדברים למרשיו ואף הודיע לו כי בכוונת המערערים יהיה לפנות לבית משפט השלום לקבלת דחייה נוספת לביצוע הצווים לצורך ניסיונות נוספים לקדם ניסיונותיהם להסדרת הנושא.

            ואמנם, ביום 12.12.12 (שבועיים לאחר שניתנה ההחלטה להארכת המועד נשוא ערעור זה) הגישו המערערים בבית משפט השלום "בקשה לדחיית ביצוע ההריסה". בבקשתם הם פירטו את ניסיונותיהם לנסות ולקדם את נושא המבנים, צירפו לבקשה פרוטוקול ישיבה שהתקיימה ברשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב וכן מסמכים נוספים בעניין תוכניות נטענות לגבי אזור אלסייד שהמבנים דנן נבנו בסמוך אליו. אותה בקשה נתמכה בתצהירו של המערער 1 עצמו ובו הוא מאשר מידיעתו האישית את כל האמור בבקשה הנ"ל.

            יצוין כי על פני הדברים אין בצרופות הנ"ל אישור כלשהו בדבר שינוי תכנוני, היתרים בתהליך או זכאות להכשרה קונקרטית של הבנייה נשוא הצווים דנן.

3.         לאחר שעיינתי בנימוקי הערער שבכתב, בטענות ב"כ המערערים על פה, בתגובת המשיבה ובטענות בא-כוחם - הגעתי למסקנה כי דין הערעור על החלטת בית משפט השלום מיום 28.11.12 להידחות.

            המערערים וכן בא-כוחם הנוכחי לא חלקו ואינם חולקים כי שלושת המבנים נשוא צווי ההריסה דנן נבנו ללא היתר, כי הם בנויים על קרקע שייעודה התכנוני לחקלאות בלבד וכי בעת שהוצאו צווי ההריסה המנהליים היו שלושת המבנים בשלבי בנייה ובמצב של שלדי מבנים.

            הדברים מדברים בעד עצמם מתוך הפרוטוקולים של דיוני בית משפט השלום מ- 7.3.12 ו- 23.5.12 ומתוך התצהירים והתצלומים שבתיק המוצגים.

            אין חולק שבישיבת 7.3.12 הוצא צו הפסקת עבודות, גם זאת בהסכמת המערערים עצמם ובא-כוחם.

            על כן, ככל שטוענים עתה המערערים כי המדובר במבנים שבנייתם הושלמה או במבנים שהם גרים בהם - אין להם להלין אלא על עצמם וגם זו בלשון המעטה.

אין גם חולק כי בעת שנתן עו"ד אלפסי את הסכמתו לב"כ המשיבה לבקשה להארכת המועדים (שהוגשה ביום 27.11.12) פעל עו"ד אלפסי כמיופה כוחם ועורך דינם של המערערים - וכי אכן נתן הסכמתו לאותה הבקשה.